ההרגלים הישנים שממשיכים לנהל אותנו?

או מה באמת מפעיל את התיאבון שלנו?

 

לפעמים זה קורה מול הטלוויזיה, לפעמים כשאנחנו לבד, או בסוף יום מתיש.
אנחנו פותחים את המקרר, מחפשים משהו, אוכלים – ועדיין מרגישים שמשהו חסר.
זו לא תמיד תאווה. לא תמיד רעב. לעיתים זו פשוט תחושת "בא לי" עמומה – שמסתירה מאחוריה דפוס ישן, מוכר.

הגוף שלנו אולי כבר שבע, אבל במוח – מתנגן שיר ישן.
הרגלים של שנים, זיכרונות ילדות, התניות רגשיות – כולם ממשיכים להשפיע על הבחירות התזונתיות שלנו, כמעט מבלי שנשים לב.
אכילה הופכת לאוטומט, תגובה שקופצת ברגעים מסוימים – בלי קשר אמיתי לצורך הפיזיולוגי.

אבל בדיוק כאן מתחיל הסיפור המעניין.
כי כשאנחנו מבינים איך הדפוסים האלו נוצרו – ואיך הם ממשיכים לנהל אותנו – אנחנו יכולים להתחיל לשנות.
לא בכוח, לא בדיאטה, אלא בהדרגה, מתוך מודעות, סקרנות וחמלה כלפי עצמנו.

התניה קלאסית  מהי?

איך נוצרים דפוסי אכילה אוטומטיים

התניה קלאסית היא תהליך פסיכולוגי שבו המוח מקשר בין גירוי מסוים לבין תגובה מסוימת – עד שהתגובה מתרחשת באופן אוטומטי, כמעט בלי שנבחין בכך.

המנגנון של התנייה קלאסית נועד לייעל את הפעולה של המוח ולקצר תהליכים – הוא "לומד" לקשר בין מצבים לתגובות, כדי לחסוך זמן ואנרגיה ולפעול במהירות, מבלי שנצטרך לחשוב מחדש בכל פעם.

למשל:
אם בילדות היינו רגילים לנשנש מול הטלוויזיה – המוח קישר בין מסך ל־אוכל.
אם קיבלנו שוקולד בכל פעם שהרגשנו עצובים – נוצר קשר של עצב = מתוק.
אם אחרי יום קשה בעבודה מצאנו נחמה בפחמימות – נבנה שביל חשיבתי של לחץ = אוכל מנחם.

המוח שלנו אוהב לחסוך באנרגיה. הוא "מתכנת" את עצמו להגיב בצורה קבועה למצבים מוכרים, ויוצר עם הזמן דפוסים מקובעים – הרגלים שמופעלים אוטומטית.

התוצאה?
מספיק לשבת מול מסך – והיד כבר מחפשת חטיף.
מספיק להרגיש בדידות – והראש מתחיל לחשוב על עוגה.
אפילו בלי תחושת רעב אמיתית, הגוף פועל מתוך זיכרון התנהגותי, כמו טייס אוטומטי.

במילים אחרות – הרבה מהרגלי האכילה שלנו הם בכלל לא החלטה מודעת, אלא תוצאה של התניות שנצרבו במוח לאורך השנים.

הבשורה הטובה?
כמו שלמדנו אותם – אפשר גם לשנות אותם.

 

סביבת האכילה

איך סביבת האכילה שלנו "חינכה" אותנו – גם אם לא שמנו לב

הבית שבו גדלנו היה, בלי שנרגיש, בית-ספר להרגלי אכילה.

משפטים כמו "חייבים לסיים מהצלחת" או "אם תאכל תקבל קינוח" לא רק כיוונו אותנו לאכול – אלא גם לימדו אותנו על אוכל כמשהו שצריך "לסיים", או שמגיע כפרס.
במשפחות רבות, אוכל הוא ביטוי לאהבה: דרך להביע דאגה, נחמה או פיצוי רגשי.

כך, בלי שהתכוונו – נבנתה אצלנו מערכת אמונות שלמה סביב אוכל:
מתי אוכלים, כמה, למה – ומה זה אומר עלינו אם אנחנו "נשברים", "חזקים", או "לא שולטים בעצמנו".

גם היום, שנים אחרי – אותן אמונות ממשיכות להשפיע:
אנחנו מסיימים מהצלחת גם כשאנחנו שבעים. מחפשים אוכל כדי להתנחם, גם בלי תחושת רעב.
חלקנו חיים בתוך תבניות אכילה עמוקות שנצרבו בנו בילדות – בלי שתמיד נהיה מודעים להן.

 

חינוך לאכילה

לא לימדו אותנו לזהות רעב ושובע

רובנו לא למדנו לזהות באמת רעב ושובע.
לא לימדו אותנו לעצור ולשאול את עצמנו: "האם אני באמת רעבה עכשיו?" או "האם הגוף שלי כבר קיבל מספיק?"

במקום זה, רוב החינוך שקיבלנו התמקד בכללים חיצוניים:
מה אסור לאכול, כמה מותר, כמה קלוריות יש בכל ביס – ואיך "נראה" אוכל בריא.

אבל מה עם הקול הפנימי של הגוף?
מה עם היכולת להבין אותו – ולהקשיב לו?

התוצאה של כל זה?
רבים מאיתנו גדלו עם אשמה סביב אוכל, עם פחד מלאבד שליטה, ועם בלבול מתמשך לגבי מה הגוף שלהם באמת צריך.

וכשזה מצטרף לשנים של דיאטות, ספירת קלוריות והנחיות נוקשות – נוצרת תחושת ניתוק:
מהגוף, מהסימנים שהוא שולח – ומהיכולת לקבל החלטות מתוך הקשבה פנימית.

 

אז איך מתחילים לשנות?

החדשות הטובות הן – שהרגלים נלמדים, אפשר גם ללמוד לשנות.
וזה מתחיל ממשהו פשוט: מודעות.

הצעד הראשון לשינוי הוא מודעות

ברגע שאנחנו מתחילים לשים לב שאנחנו פותחים את המקרר לא כי אנחנו רעבים – אלא כי משעמם לנו,
או כשאנחנו "חייבים משהו מתוק" לא בגלל צורך פיזי – אלא רק כי היה לנו יום מתיש –או בגלל מתח נפשי-
זה אומר שאנחנו כבר עוצרים את האוטומט.
וזה, כבר חצי מעבודת התיקון.

הצעד הבא הוא עצירת האוטומט  

 לצאת מהדפוסים האוטומטיים וליצור סביבה שתומכת בקשב ובהבנה עצמית:
🟢 לאכול ליד שולחן – ולא מול מסך.
🟢 להאט, להרגיש, לשים לב – מתי אנחנו באמת רעבים, ומתי פשוט אנחנו בסטרס או ברגש שלילי כלשהו
🟢 לבדוק עם עצמנו:

• איפה אנחנו מרגישים את הרעב הזה בגוף?
• האם זה סוג של כאב? או אי נוחות?
• מה באמת בא לי עכשיו?
• האם הספיק לנו או שבאמת חייבים עוד?

ולבסוף להתחיל לייצר מרחב חדש לאכילה

במקום עוד ניסיון "לשלוט בעצמנו" – נבנה מערכת יחסים חדשה עם הגוף ועם האוכל.
כזו שמבוססת על הקשבה, חמלה וסקרנות – לא על שיפוט, פחד או איסורים.

וזה לא קורה ביום.
אבל כל תשומת לב קטנה – כל עצירה לפני הביס, כל רגע של בחירה מודעת – הם לבנה נוספת בבניית הרגלים חדשים.
הרגלים שיכולים ללוות אותנו שנים קדימה – עם פחות מאבק, ויותר שקט פנימי.

 

דוגמא לתירגול אכילה מודעת: 3 שאלות של מודעות לפני כל ארוחה

פנו לעצמכם רגע של שקט לפני הארוחה – אפילו חצי דקה – ושאלו את עצמכם שלוש שאלות פשוטות:

1. האם אני רעב.ה עכשיו?
   נסו להבחין: האם זו תחושת רעב פיזית בבטן – או אולי עייפות, שעמום, עצב, או הרגל?
2. מה באמת בא לי עכשיו?
   בלי שיפוט. הקשיבו לגוף – האם מתחשק לך משהו חם? מרק? משהו קריספי? אולי פשוט כוס קפה?
3. מה ירגיש לי טוב גם אחרי האכילה?
   חשבו על הבחירה שתשאיר אתכם עם תחושת סיפוק – לא כבדות ולא חרטה.

✨ אפשר אפילו לרשום את התשובות במחברת או בטלפון – זה מעמיק את החיבור.

תרגיל פשוט – אבל עם הזמן, הוא מתחיל לשנות את הדפוס.
מהרגל של אכילה אוטומטית – לאכילה מתוך בחירה, חמלה, הקשבה ואכפתיות לעצמכם.

💚 זכרו– כל רגע של תשומת לב הוא כבר התחלה חדשה.

 

לסיכום:

ההרגלים שלנו סביב אוכל לא נולדו ביום – והם גם לא ייעלמו ביום.

אבל הבנה של המקור שלהם, והכרה בכך שהם נלמדו – יכולה להיות נקודת התחלה מופלאה לשינוי.

כאשר אנחנו מפסיקים להילחם בהרגלים – ומתחילים להבין אותם – מתאפשר לנו לבנות דפוס חדש, שמכבד את הגוף, מקשיב לנפש – ומאפשר לאוכל להיות חלק טבעי, נעים, ומאוזן מהחיים שלנו.

 

תגיות: אכילה רגשית, תזונה קלינית, דיאטה מודעת, הרגלים נלמדים, חינוך תזונתי, סביבת אכילה, אכילה אינטואיטיבית, שינוי דפוסים, רעב ושובע, הרגלי אכילה, אכילה רגשית, שובע אמיתי, גרלין, מחשבה יוצרת מציאות